(ה) בד״א שכתבם לו בלשון מתנה כו׳ עד סוף הסעיף ז״ל המשנה בפרק יש נוחלין (דף ק״ל) האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימים ובגמרא מיייתי ברייתא דקתני לא נחלקו חכמים וריב״ב על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות ומסקינן שם מתניתא כולה ר״י היא כו׳ ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר״י ב״ב (ובדף קל״א) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו קטן מאי איתמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו בנו קטן המוטל בעריסה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל אחין ואצל בני בעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו ל״ק לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה רב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קני לבר מאשה אצל האחין ואצל בני הבעל (ובריש דף קל״ב) בעי רבא בבריא האיך וכמ״ש ל׳ בפרישה ומוכח משם דכל המימראות איירי בש״מ אלא שגם בבריא פסקינן שדינו כבש״מ וכתב הרא״ש (דף ר״ח ע״ג) והלכתא כרבינא דבכולהו לא קני ומדאיבעי׳ לו בבת בין הבנים ש״מ דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים ולא הוה אלא אפוטרופוס וכ׳ עוד וא״ת והא פסקינן כר״י ב״ב דאמר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין תירץ רשב״ם דבל׳ ירושה ודאי קנה כדכתיב והיה ביום הנחילו (וכגון שהוא ש״מ דל׳ ירושה לא שייך אלא בשכ״מ כן מסקינן התם בדף קל״א) ובל׳ מתנה אזלינן בתר אומדנא דנתכוין לאפוטרופוס דשייך ביה נמי ל׳ מתנה ור״ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ולא מסתבר וכי הורע כחו בשביל הכתיבה וקצת יש ליתן טעם דבכתיבה אנו רואין שמכוין לאפוקי קלא לאחשובי כדי שיכבדוהו א״נ הכא מיירי בכל הנכסים ור״י לא איירי אלא כשריבה לא׳ ומיעט לא׳ וק׳ מהא דאמר רב הונא לקמן (בדף קל״ג ע״א) ש״מ שכ׳ כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה וא״ל רב נחמן גנובי גנבא למה לך אימא הלכה כריב״ב כו׳ אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי אמר ריב״ב דלא עשאו אפוטרופוס ולתירוץ רשב״ם ניחא דכיון דראוי לירשו אע״ג דאמר נכסי לך הוה כאילו הזכיר ירושה (וכ״כ רשב״ם ע״ש) ומצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחים אבל בן בין הבנים עשאוהו אפוטרופוס וכן אוקמה רב אלפס ז״ל (והא דא״ל ר״נ לרב הונא גנובי גנבא למה לך אימא הלכה כריב״ב אע״ג דהוה אשמועינן חידוש דאפילו כותב לבת בין הבנות דקנתה מ״מ לא הו״ל לדין בפני עצמו אלא לפרש דברי ריב״ב בהכי) ומ״ש בת בין הבנות הוה מתנה לא ידענא מנא ליה דמדאיבעיא ליה בבת אצל הבנים משמע דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים מיהו רי״ף לא גרס בת אצל הבנים ולפי גירסתו כתב דבת בין הבנות הוה מתנה ועוד מצינו למימר דהא דקאמר ר״י ב״ב דקני צ״ל ירושה מיירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופוס אלא רוצה שיירש עכ״ל הרא״ש (בקצת שינוי מפני שסדרתיהו ע״פ הסדר ולא כמו שכתוב ל׳ בהרא״ש ע״ש) ודבריו צריכין ביאור דמתחילה כתב ז״ל מצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחים כו׳ וכן אוקמה הרי״ף וסיים וכתב עליו מיד ז״ל ומ״ש בת בין הבנות הוי מתנה לא ידענא מנא ליה כו׳ דמעיקרא מאי סבר דכתב דמצינו למימר כן ואף שתאמר דה״ק כך היינו מצינו למימר לולי שקשה דיוקא האיבעיא בת אצל הבנים כו׳ דאכתי לשון ומה שכתב בת כו׳ אינו מדויק דמשמע דלא ק׳ ליה אלא אהרי״ף שאוקמה כן וגם מדברי רבינו מוכח דס״ל כהאי מצינו למימר גם לפי המסקנא שהרי (בסימן רנ״ג סעיף י״א) כתב ז״ל ש״מ שאמר נכסי לפלוני כו׳ אם הוא ראוי לירשו זוכה בו משום. ירושה כו׳ והיינו מימרא דרב הונא הנ״ל וכמ״ש שם ומסיק שם וכתב עלה ז״ל בד״א שנוטלו משום ירושה בבת או אח או א׳ משאר יורשין אבל אם הוא בנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כדפרישית לעיל עכ״ל הרי שחילק בין בן לבת ואח והרא״ש כבר דחה זה מדיוקא דאיבעיא הנ״ל וגם קשה משם למ״ש רבינו כאן בסימן זה שמשוה בת לבן להרא״ש בכל ענין וגם צ״ע דדיוקי דדברי רבינו בכאן סתרי אהדדי שכתב בד״א שכתב לו בלשון מתנה דמשמע הא סתמא לא הוי אפוטרופוס וסיים וכתב אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה דמשמע דוקא בלשון ירושה הא סתמא לא קנה אבל אחר העיון עולה הכל יפה והוא שרבינו פירש דברי הרא״ש מכח דיוק לשון הנ״ל איך שתפס תירוץ של רשב״ם לעיקר במה שמוקי לההיא דר״י ב״ב דמיירי באומר לשון ירושה וכדמפורש בל׳ ר״י ב״ב בהדיא וההיא דשמואל מוקי במפרש בל׳ מתנה ובשניהן ס״ל דאין חילוק בין בן לבת ואח דלעולם אי אמר בל׳ ירושה זכה בו ואי אמר בל׳ מתנה לא הוי אלא אפוטרופוס אבל במה שפי׳ רשב״ם דרב הונא דאמר הכותב כל נכסיו למי שראוי לירשו דנוטלו משום ירושה דמיירי אפילו בבן בין הבנים ובסתמא מטעם דכל הראוי לירש סתמא לגביה כמפורש בלשון ירושה דמי זהו נראה דוחק בעיניו דמסתבר ליה מהא דשמואל דאמר דהכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו דלא עשאו אלא אפוטרופוס משום דכל היכא דמצינו למימר שלאפוטרופוס נתכוין אמדינן דעתיה שלכך נתכוין אם כן ה״ה סתמא נמי מיהו היינו דוקא בבנו דאדם דרכו למנותו אפוטרופוס אבל בבת או אח דאין דרכו להחשיבן למנותן אפוטרופוס לא אמרי׳ לגבייהו דלאפוטרופוס כיון מסתמא אם לא שכתב או א״ל בהדי׳ בלשון מתנה דאז אמרינן מדא״ל בלשון מתנה ולא א״ל בל׳ ירושה (ואיכא ריעותא בלישנא) בזה דוקא אמרינן שלאפוטרופוס נתכוין שהוא ג״כ מיקרי מתנה וכמ״ש רשב״ם ונ״י ואל תתמה על מ״ש שניחא ליה לפרש אצל בן שכיון בסתמא לאפוטרופוס שהרי הרא״ש הנ״ל מסיק וכתב דאפילו דברי ר״י ב״ב דהזכיר בדבריו ל׳ ירושה אפ״ה י״ל דמיירי דוקא בדכתב בפי׳ שאינו עושה אפוטרופוס אלא רוצה שיירש וק״ל ובזה נתיישב לשון הרא״ש הנ״ל דמתחילה כתב ולתירוץ רשב״ם ניחא דכיון דראוי לירשו הו״ל כאילו הזכיר לשון ירושה ומסיק וכתב עליו ומצינו למימר כו׳ ור״ל מ״ש דלרשב״ם ניחא דסתמא הוה כאילו הזכיר ירושה (והיינו אף בבן בין הבנים כמ״ש שם בפי׳ רשב״ם) ומצינו למימר דאינו כן אלא דוקא בבת בין הבנות ובאח בין האחים אבל בבן בין הבנים לא אמרינן כן מסתמא אלא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וזה תפס הרא״ש לעיקר ולא קשיא על זה מהא דאיבעיא ליה להגמרא בת בין הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא דהוי אפוטרופוס דסבירא ליה דלא איבעיא להגמרא כ״א בדמפרש בל׳ מתנה דאז מסתבר דכיון גם בבת בין הבנות לאפוטרופוס וכנ״ל ומסיק וכתב ז״ל וכן אוקמה רב אלפס ז״ל ודחה אוקימתא מאיבעיא דגמרא הנ״ל ור״ל דדוקא לדברי הרי״ף קשה מפני שהוא לא רצה לחלק בין אמירת לשון מתנה לל׳ ירושה אלא בין אמירה לכתיבה או בין כל נכסיו לריבה ומיעט כנ״ל ומדאיבעיא לעיל בכתיבה בבת בין הבנים ומוכח מיניה דבבת בין הבנות הויא אפוטרופוס תו לא משכחת להא דרב הונא דג״כ איירי בכתיבה ובכל נכסיו ואפ״ה אמר דזכה בה משום ירושה ובזה יתיישבו ג״כ כל דברי רבינו כפתור ופרח דכאן מתחיל וכתב בד״א שכתבם לו בל׳ מתנה (ר״ל בל׳ מתנה בפירוש) אבל אם כתבה לו בל׳ ירושה (ר״ל בלשון ירושה בפירוש) קנה אם הוא שכ״מ והם הם דברי ר״י ב״ב לדברי שמואל הנ״ל ע״פ תירוצו של הרשב״ם דתפסו הרא״ש לעיקר וע״ז מסיק וכתב דלהרא״ש כיון דכתב בלשון מתנה בפירוש אפילו בת שווייה אפוטרופוס בין בין הבנים בין בין הבנות ומסתמא דרב הונא לא איירי הכא עד לקמן (בסימן רנ״ג סעיף י״א) דמיירי במתנת שכ״מ לחוד שם כתב דברי רב הונא דרב הונא מש״מ איירי ומסיק וכתב עליו דלא איירי אלא בבת או אח או שאר יורשין אבל בבן שווייה אפוטרופוס וכמ״ש וק״ל אבל לדעת הרי״ף שלא חילק בין ל׳ ירושה ללשון מתנה צריך לאוקמי הא דרב הונא בבת או אח ואפילו מפרש לה בלשון מתנה ואפילו כותב לה ס״ל דקנתה ומש״ה לאחר שכתב רבינו תחילה בד״א שכתב בלשון מתנה דכוונתו שכ״כ בהדיא וכמ״ש כתב דלדעת הרי״ף בבת או אח לעולם הויא מתנה דהא לא חילק כ״א בבין הבנים בין כתב לאמר וכמ״ש לעיל והא דלא כתב רבינו בשם הרי״ף האי חילוק בין כתב לאמר משום דראה דהרא״ש אביו כתב דלא מסתבר ליה לחלק בזה ואף שנדחק אחר כך ליתן טעם לא כתבו אלא לפרש דברי הרי״ף אבל האי חילוקא דבת ואח מבן כתב בשמו משום דסברא נכונה היא לחלק בהכי שהרי גם הרא״ש חילק כן ע״פ שיטת פי׳ רשב״ם וכנ״ל אלא שלשיטת פי׳ רי״ף דחהו ע״פ האיבעיא הנ״ל ואין זה קושיא להרי״ף לפי גירסתו שלא גרס לה וכמ״ש הרא״ש עצמו אח״כ שהרי״ף ל״ג וכן מצאתי בדפוס תוגרמא דליתא שם ברי״ף אף שבדפוס שבידינו ישנו דפוס תוגרמא הוא עיקר כמ״ש הרא״ש בשמו ומוכח מל׳ הרי״ף שם דכתב וא״ת מ״ט בנו לא קנה בל׳ כתיבה וכולהו יורשים קנו כו׳ הרי לפנינו דכ׳ הרי״ף בהדיא דכולהו יורשים קנו דהיינו בת בין הבנות או אח בין האחים דזה הוא יורש כמו זה וקני ועיין ברמב״ם בפ״ו דנחלות ותמצא שכתב שם כרי״ף רבו שחילק בין כתיבה לאמירה בבן בין הבנים ובבת בין הבנות כתב דקנתה אפילו בכתיבה עיין שם וממ״ש נתבאר לפנינו דרבינו דקדק יפה יפה ולא כמהרי״ל בתשובתו שכתב על מה שכתב רבינו (בסימן רנ״ג הנ״ל) שהוא טעות בידו ושאגב חורפיה לא עיין והביאו הב״י לקמן (סימן רנ״ג) ולא השיב עליו מידי ואני אומר שהגאון מהרי״ל אגב חורפיה לא עיין ודוק. ולכאורה היה נראה לי לתרץ בע״א ולומר דהרא״ש ורבינו ס״ל דיש חילוק בין בת בין הבנים או הבנות ובין את בין האחים דבת שוה לבן דדרך האב להחשיב בתו ג״כ ואמרינן גם כן דלאפוטרופוס נתכוין משא״כ באח ומש״ה סיים הרא״ש וכתב ז״ל מ״ש הרי״ף בת בין הבנות לא ידענא מנא ליה אבל על אח בין האחים לא קמתמה עליו גם ראיות הרא״ש מהאיבעיא על בת דוקא ואדרבה יש קצת לדקדק מדאיבעיא להגמרא בבת ולא באח ש״מ דאח בין האחים או בין הבנים פשוט להגמרא דלא שווייה אפוטרופסים ומשה״נ לא כ׳ רבינו כאן לדעת הרא״ש כ״א בת בין הבנים או הבנות הוי אפוטרופוס אבל אאח לא כ״כ ומה שכתב (בסימן רנ״ג) תרווייהו בת ואח י״ל דלא אתא שם אלא לאפוקי בן ונקט בת ואח לומר למר כדאית ליה דהיינו להרי״ף תרווייהו ולהרא״ש אח לחוד וקיצר שם וסמך אמ״ש כאן (בסימן רמ״ו) וכמו שסיים שם וכתב ז״ל כדפירשנו לעיל. ובזה נתיישב הגמרא שפיר במה שמיבעיא ליה בת בין הבנים מהו וקאי אדברי שמואל שאיירי מבן ואשתו שלפי מ״ש ראשונה ק׳ דלא הו״ל למסתם אלא לפרש דהא בבן ואשתו אמרינן דאפילו מסתמא כיון לעשותן אפוטרופוס ובבת בין הבנים או הבנות דוקא בדאומר בל׳ מתנה ולא בסתמת וכמ״ש אבל לפי מ״ש לחלק בין אח ובת ניחא דס״ל בת ובן גם בסתמא שווין הן וכיון לעשות אפוטרופוס אלא שא״כ לשון רבינו דחוק במ״ש (בסימן רנ״ג) בבת ואח גם מ״ש כאן ז״ל אבל אם כתב כל נכסיו לבתו כו׳ וכן אם כ׳ לאח בין האחים או לאחד משאר היורשים קנה לדעת רב אלפס משמעות לשונו הוא דדוקא לדעת רב אלפס קנה אח בין האחים הא לדעת הרא״ש אינו קונה גם באח והא דסיים וכ׳ עלה ז״ל אבל לדעת הרא״ש בת בין כו׳ י״ל דנקט בת ולא אח משום דהרא״ש תפס בהוכחתו לסתור דברי הרי״ף מ״ש בבת דאאח אין לו סתירה וס״ל דמדבבת ע״כ צ״ל דעשאה אפוטרופוס ה״ה באח ולא כהרי״ף דס״ל דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הויא ליה בן דוקא גם לא נתיישב ע״פ דרך האחרון דיוק ל׳ הרא״ש הנ״ל דהתחיל וכתב ומצינו למימר כו׳ וסיים ומ״ש כו׳ וכמ״ש לעיל גם ל׳ הטור שכתב בד״א שכתב בל׳ מתנה כו׳ דדיוקי דדבריו סתרי אהדדי וכמ״ש לעיל וליישב הקושיא הנ״ל דסתם הגמרא בבעיא דבת בין הבנים ולא פירש דאיבעיותו הוא בכתב לה בלשון מתנה צ״ל (ז״ל) [דל׳] שמואל דאמר סתם הכותב נכסיו לאשתו כו׳ משמע ליה דמפרש בכתיבתו לשון מתנה ודוק היטב ועיין עוד בפרישה:

(ו) וכתב הר״ר יונה כו׳ לשון ב״י דברים אלו כתבם נ״י בשם הרר״י עכ״ל ב״י ולא מצאתי שכתב הנ״י ריש דבריו אלא סוף דבריו שאפילו קנין ל״מ כתב בשם הר״י ונראה דלזה כיון ג״כ הב״י ומפני שהן עיקר דבריו ובהן פליג על האיכא מ״ד וכמו שכתבתי בפרישה:

(יב) ודוקא בכותב כו׳ בין ששמע כו׳ פ׳ מי שמת (דף ק״ן) אמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכ״מ עבדו אשתו בניו מברחת ע״כ וע״ש ביאורם ושניהם מהם הזכיר רבינו כאן אשתו והוא מ״ש הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס כו׳ בניו מדכתב בניו ולא כתב בנו ש״מ דר״ל דכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ומברחת נתבאר בא״ע (סימן צ״ט) ודין שכ״מ יתבאר לקמן במקומו (בסי׳ ר״ן) ודין עבד ג״כ אין מקומו כאן וכתבו רבינו בי״ד (סימן רס״ז) ומיהו שיורו דשכ״מ אינו כשיורו דאינך וכמו שכתבתי בפרישה ע״ש: